אֻולַא* (2025)

אוצרות:
נאדין בסיס, דיאנה גייטיני, מירה גנוסר, עומר גרינוולד מור, עירית מרסיפר, אינאס סעב, לינה קולין, יובל קומם.

על החוויה הראשונית המתחדשת

בשיחותינו במסגרת סדנת התערוכות, מצאנו עצמנו חוזרות שוב ושוב אל נקודה אחת - רגע ההתחלה. העלנו את השאלות - מהי אותה חוויה ראשונית, וכיצד היא באה לידי ביטוי בתהליך היצירה האמנותית? דיברנו על התאהבות ראשונה, על לידה, ועל הרגע החשוף בו אמנ/ית ניצב/ת מול חומר. בכל אלה, לצד ההתרגשות, קיים גם פחד מהלא -ידוע. החשש מהתוצאה, או מחוויית היצירה עצמה. זוהי נקודה של פגיעות; רגע שבו הכול עוד אפשרי וההמשך אינו ידוע.

מצאנו חיבור לפחד זה ביצירותיו של סעיד אבו שקרה בסדרת הצבועים בה הוא מביע בצורה מרהיבה את פחדיו הילדיים, את הפחד הראשוני. רות פוירשטיין בניסיון שלה ליצור שער בין היום יום לעולם הרוח היא משלבת סיפורים קדומים ושואלת מה אנחנו מאבדים כאשר אנו מתחילים דבר מה חדש, ומה נשאר בעולם הקדום? 

תחושת הראשוניות לא מתרחשת רק בנקודת ההתחלה. מצאנו אותה גם בתהליכים הכוללים חזרה, כמו למשל בעבודות ההדפס בעבודותיה של מור רימר. גם כאשר היא חוזרת על אותה צורה, כל הדפס יוצא מעט שונה ולא ניתן לצפות מראש את התוצאה המדויקת. חוסר הוודאות הזה הופך כל חזרה לחוויה ראשונית בפני עצמה. גם בעבודותיו של יונתן שילה ניתן לראות חזרתיות על צורה, אך כל אחת אחרת ושונה וחושפת שכבה נוספת. דועא בסיס תופסת היטב את הרגע הראשוני והחשוף הזה בצילומי הפרמורמנס שלה. גם כאשר היא שבה וחוזרת עם גיר הפחם על אותה התנועה, היא מעט שונה, ויוצרת קו באזור קרוב אך שונה מקודמו. כך גם דן דן בשי, אשר נותן לתת מודע להנחות אותו בתהליך היצירה בלי לדעת לאיזה כיוון העבודה תלך. בכך הוא מחבר אותנו ליסודות הגולמיים בציור וצבע. חן חפץ מציע בציוריו העשויים שכבות של חולות צבועים אקריליק על קרטון חלונות הצצה אל המדבר הבתולי.

החשיבה על הראשוני והחשוף הובילו לשלב בתערוכה עבודות בהן הגולמי בא לידי ביטוי. רענן חרל''פ, מחמוד קייס ותומר גלילי בוחרים לעבוד עם עץ וגושי חימר החושפים את חומר היצירה. הם מוותרים על הליטוש והעידון לטובת הצגה כנה של החומר במצבו הראשוני, הפראי כמעט. בבחירה זו מגולמת כוונה להנכיח את תהליך העבודה ואת המאבק והדיאלוג עם החומר, ובכך להציג יצירה שהיא כולה אמת חשופה. 

בצילומים של אנג'ליקה שר היא עורכת בירור לגבי הזהות שלה ובוחנת את מקומה של הנצרות בתוך זהות ישראלית זרה וחדשה. בתוך חיפוש זה ניתן לזהות שילוב בין החשש לבין היכולת להמציא עצמנו מחדש. בצילומים אפשר לחוש הזרה המטשטשת את ההבדל בין מציאות לחלום, בין אמת לדמיון. הפער הזה בין אמת לדמיון שהוא אופייני לילדות בא לידי ביטוי גם בצילומים של ניקולס וקסלר המצלם רגעים סקרניים ראשוניים בילדות ויוצר אותם כזכרונות על זמניים. 

המושג רדיקאנט (Radicant), שטבע התיאורטיקן ניקולא בוריו, הופך לרלוונטי במיוחד כמאפיין של העבודות בתערוכה. בוריו מתאר את הרדיקאנט כאורגניזם שמצמיח את שורשיו תוך כדי תנועה והתקדמות, בניגוד לרעיון השורש ה"רדיקלי" הנטוע עמוק בקרקע. האמן הרדיקאנטי אינו כבול למקור אחד, אלא מתפתח ומתעצב תוך כדי מסע, כשהוא משריש את עצמו מחדש בהקשרים משתנים. כך, כל חוויה חדשה, כל יצירה היא צמיחה של שורש חדש תוך כדי תנועה, חוויה חוזרת של ראשוניות המזינה את המשך הדרך.

תערוכת הגמר אֻולַא היא קבוצתית לא רק בגלל שמוצגות בה עבודות של קבוצת אמניות ואמנים, אלא משום שהיא פרי שיתוף פעולה של שמונה אוצרות. אנו מקוות כי בתהליך העבודה על התערוכה הצלחנו לעצב את עצמנו כקבוצה ולשלב הן את הביטוי הקבוצתי והן את הביטוי האישי של כל אחת מאיתנו עם היכולות והחוזקות שלה.