נהוג לומר שאין עתיד דקדוקי בערבית. דרך אחרת לתאר זאת היא להגיד שכל מילה בהווה היא גם מילה בעתיד. האם ניתן לדמיין עתיד המנותק מן ההווה? המילה עתיד בערבית מגיעה מן השורש אשר משמעו ״לפני״ כמו גם השורש ״לקבל.״ כך, במילה אחת, העתיד נוגע במה שקרה לפניו, בעבר, ומקבל את פניו של העומד לבא.
דווקא מתוך הווה אשר סוגר את האופק—הווה של מלחמה אשר לא רואים את סופה, הווה של רעב, שבי, ועקירה—אנחנו מבקשים לפתוח מרחב בו ניתן לחשוב על העתיד, באמצעות יצירתם של אמנים ואמניות פלסטיניות וישראליות, בחיפה של 2025. כך נחשף הפוטנציאל של ההווה גם לתקווה וגם להרס וחורבן, עבור ישראלים ופלסטינים בעזה, בחיפה, בשכם, ובירושלים, מרחבים בהם עתיד של דמוקרטיה, חיים בכבוד וביטחון אינו מובן מאליו. בתערוכה זו העתיד מדומיין דרך וחרף העבר וההווה.
התערוכה היא תולדה של קורס תואר שני בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה, בהוראתה של דר׳ אלה אלבז. הקורס בחן תופעה הולכת וגוברת בספרות ואמנות ישראלית ופלסטינית: דימיוּן העתיד באמצעות מדע בדיוני, דיסטופיות ואוטופיות, כנגד הלך רוח של תקיעות, אין מוצא, ותחושה שאם שינוי הוא אפשרי, הוא רק שינוי לרעה.
לאורך הקורס, התלמידים התבקשו לבחור יצירת אמנות אשר מבטאת יחס כלשהו אל העתיד—עתיד מלא הבטחה, אי בהירות, או תחושת אסון מתקרב; עתיד של שינוי או שמא המשך אינסופי של ההווה הנוכחי. כל תלמיד ותלמידה בחרו את הקולות, המילים, והתאורה שיעוררו דימיוֺן של עתיד אפשרי.
אוצרים: דר׳ אלה אלבז ותלמידי הקורס: הבה אזריק אליאס, מרואן פהמי והבי, אלהאם ג׳זאל סייד, אסיל זועבי, מחמוד שבאט, רים מחמוד שלאעטה, עינב לילאוי
Image: Marjan Ghnaim, The Veiled, 2024