שאריות

אוצרים: אינה ברקוביץ׳ וד"ר ערן אריה 

התערוכה שאריות עוסקת במה שנותר מאחור, בשולי, בלא-חשוב ובמשני של עולם הארכיאולוגיה. במרכזה ניצב היחס הדואלי, המבלבל, אל החפץ העתיק: מצד אחד, הציבור הרחב מייחס לו מעמד של קדושה; מצד אחר, רבים משברי החפצים שמתגלים בחפירות אינם זוכים להיות מוצגים במוזיאון, אינם נכללים במחקרים מדעיים ואף אינם נשמרים באחסון. ממצאים אלו, שנדחו בשל הקשרם הלא-ברור או בשל חוסר היכולת לאבחן אותם, מוגדרים כ'פסולת ארכיאולוגית' ומטופלים לעיתים כמו אשפה מודרנית, כשאריות הזקוקות לסילוק. ואולם כדי שלא לחזור ולהופיע בהקשרים חדשים שיַטְעו את חקר העבר, הם מוחזרים לאתר החפירה, שם הם מונחים במקום מוגדר או נגנזים במערות ייעודיות.

האמנים המשתתפים בתערוכה מציגים עבודות שבהן תוצרי הלוואי של הדיסציפלינה הארכיאולוגית משמשים כחומר גלם. עבודות אלו מבקשות לפזר את הרומנטיקה שאופפת את העיסוק בהיסטוריה בת אלפי שנים ומציעות מבט מעמיק על דברים ׳לא חשובים׳, בלי לקדש אותם. כמה מהעבודות ממציאות הקשר מפוברק לממצאים אמיתיים ובוראות עולם שבו האמיתי מתערבב עם הבדוי והמגוחך. עבודות אחרות מטמיעות סיפורים מהעבר הקרוב בתוך אכסניה עתיקה ומטשטשות את הגבולות בין זיכרון פרטי לקולקטיבי. 

העיסוק האמנותי ב'פסולת ארכיאולוגית' חושף את הפגם המובנה בניסיון האנושי לשרטט את פני העבר. ההחלטה מה לשמור ומה להשליך נקבעת תמיד לפי קני מידה וסולמות ערכים עכשוויים, המעוגנים בזמן, במקום ובתרבות ספציפיים. הבחירה המכוונת של תערוכה זו להתבונן בשברים חסרי ייחוד מובילה למבט מחודש על חומרים בעלי משקל תרבותי רב. בכך היא מאפשרת לבחון נרטיבים היסטוריים שגורים כתוצר של בחירות, השמטות והטיות תרבותיות, בעודה מעמידה במרכז את הפוטנציאל הטמון בסיפורים שנולדים מדבר שפעם היה שלם אך היום הוא מרוסק לרסיסים.